בפעוטון במושב היה לי חבר, אוהדי. אמא שלי מספרת שהוא היה ילד עם שיער שטני ועיניים חומות: "ואבא שלו היה איש כל-כך נחמד, כזה חבר'מן, הוא צחק כשאמרתי לו שאני פוחדת שתהיי לבד בהסעה, הוא הרגיע אותי ואמר שכל הילדים זה ככה וזה בסדר."

לא זוכרת מה עשינו יחד. לא זוכרת אותו בעצם, בכלל. הוא גם לא מופיע בתמונת סוף השנה, כי באמצע השנה המשפחה שלו עברה לאשדוד. ועל זה מספרים לי שבכיתי המון, אוהדי, אוהדי תחזור.

האהבה הראשונה שלי (כנראה) עזב אותי ועבר לגור בעיר אחרת. מעניין מה זה אומר על ההמשך.

בסוף הדייט השני הזזתי במהירות את הלחי והנשיקה שהוא נתן לי נגעה בשפתי. הוא אמר, "סליחה", ואני חייכתי ואמרתי, "שטויות".

בסוף הדייט השלישי הזמנתי את עצמי אליו לדירה לשמוע תקליטים, והכרחתי אותו להראות לי את אתרי הפורנו החביבים עליו. כשנשכבתי עליו בלי חולצה ונתתי לו לשחק לי בציצים, הוא אמר לי בעצב, "אין לי קונדום". סלחתי לו; הרשיתי לו להמשיך לשחק לי בציצים, ואפילו לפתוח לי את הריצ'רץ' של המכנסיים. הוא ליטף את הכוס שלי דרך תחתוני התחרה ואמר, שהוא תמיד תהה איך זה מרגיש. שאלתי, "מה, כשמלטפים לך את הכוס?" והוא ענה, "לא, לגעת בתחתוני תחרה," ומייד במבט שלו ראיתי שהוא התחרט על מה שהוא אמר.

בדייט הרביעי משכתי אותו לתוך השמיכות של מיטתי הירושלמית, ועוד לפני שהסיר את תחתוניו לחש לי באושר, "יש לי קונדומים, הבאתי." *
* הערה על קונדומים: "דורקס" הם הכי יקרים, ואני מוצאת שהם טיפה יותר קטנים מקונדומים של חברות אחרות, ויש הרבה גברים שהם לוחצים להם, גם כאלה עם זין ממוצע בהחלט. מסקנה: גברים מוכנים לשלם בשביל שיוכלו להגיד, "נראה לי שהקונדום הזה קטן עלי".
"אני רוצה שאת תלבישי לי את הקונדום," הוא אמר באסרטיביות, ואני עשיתי את המוטל עלי, רק שנזדיין כבר, לעזאזל. ודווקא היה נחמד, ואפילו לא נגמר מהר מדי. והוא מהר מאוד ובשמחה גילה איפה הדגדגן ואיך משתמשים בו (הוא ידע שתיאורטית יש דבר כזה).
ובסוף הוא אמר לי תודה. תודה! איזה מתוק.
"את יודעת," הוא המתיק סוד על אזני, "עד עכשיו הייתי בתול." המהמתי.

כאילו, דה.

בשביל להחשב קיימים, לא די בעצם קיומינו? הרי להכל יש מטרה. אז למעשה כל אחד עוש המשהו משמעותי, גם אם זה לא נראה לעין.  הפעילות הכי גדולה ויפה ומוצלחת יכולה להיות שווה לתחת, ואני הרי יודעת את זה.

תיקון: בנאדם שאומרים עליו שהוא "בסדר" צריך להעלב כי לא מעריכים את קיומו הממשי. הוא משמעותי ברגע שהוא קיים. הוא מת רק כשהוא מת.

אנשים שחיים והם בעצמם מתים הם אנשים שלא הבינו את משימתם כראוי.  אלה אנשים שטועים והורסים לכולו. במקומם באים אחרים שמתקנים.  חבל שגם כאלה קיימים, אבל אולי הם נועדו כדי ללמד את העושים.  כולנו צריכים לנצל את השהות שלנו פה למלא את משימתינו על הצד הטוב ביותר.

חייבים לזכור: לכל אדם יש זכות קיום באשר הוא . לאף אחד אין זכות לקחת חיים של אף אחד אחר  אפילו לא למדינה.  אפילו לא אם הוא הרג אחרים.  את הטעות שהוא עשה לאחרים, אפילו לחברינו הטובים, אסור שאנחנו נעשה.  הוא כאן כדי שנלמד להיות טובים יותר, טובים יותר.  והלימוד הוא לפעמים בדרכים אכזריות כי היינו קטנים וטפשים, מצער אבל רק זה כנראה יעזור.

הלימוד הוא הזכרות במה אשנחנו יודעים כבר. לפעמים הזכרון קבור כל כך עמוק שאנחנו נאלצים לסבול ולכאוב כדי לדעתו מחדש.

כמה מימדים יש? אינסוף. כמה ידועים לנו? ככל שמתיר לנו דמיונינו. איזה הם? אלו שאנו מחליטים לשתף בהם אחרים. או כולם. האם החיים הם פונקציה? כן. לא-פונקציה הם רק השלמות והאפס, או טעות. החיים אינם טעות אלא נובעים ממנה. פונקציה נובעת מלא-פונקציה כמו שמינוס ופלוס חסרי משמעות אחד בלי השני.  האם המהות שמסתתרת מאחורי נוסחאות מתימטיות היא החיים? כן. ואם כן, למה אסור לנמקם? יש הסבר בהמשך.  

אפס לחלק לאפס לחלק לאפס לחלק לאפס לחלק

כל רגש או מחשבה שמתעוררים בעקבות הקריאה מעניינים אותי.

ובינתיים – תמונה להתרשמות…

כשהגענו הביתה הוריתי לך להתפשט.

ביקשתי ממך להביא את כל הציוד שנצטרך – סרט מדידה, מקדחה, עיפרון סימון… בנתיים ישבתי בבגדי על הספה.

זזת בנחת, מביא מהמטבח וממרפסת-השירות את כל מה שנראה היה שנזדקק לו, עורם הכל על השולחן הקטן בסלון. הנחתי כרית גדולה על הרצפה וסימנתי לך להתיישב עליה. עירום, זקוף, מביט בי. התחלתי לפסוע בחדר, עיפרון הסימון בידי, מסמנת נקודות ואיקסים קטנים על הקירות.

לבסוף ניגשתי אליך וכרכתי על ידיך את אזיקי העור. הסתכלתי בי בתודה, ואני גחנתי אליך ונשקתי על שפתיך. "עכשיו קום, נתחיל כאן" אמרתי, ובאת אחרי, עירום, אוחז במקדחה ביד אחת ובשקית הברגים ביד השניה. הצבעתי על שני איקסים שסימנתי על הקיר: "את הטבעות לכאן."

חיברת את המקדחה לחשמל וקירבת אליך כיסא, להניח עליו את הדברים. "רק רגע", אמרתי, ונתתי לך סימן. עזבת הכל, הנחת ידיך על הקיר, והפנית אלי את ישבנך. "רגע, לפני שמתחילים"" אמרתי, ובכף-ידי הפרושה הכיתי בלחיי-ישבנך שלוש פעמים, בחיבה אין-קץ, נהנית מצליל כף-ידי על גופך החשוף. "תודה", לחשת, ואני התרחקתי.

הבאתי כיסא והתיישבתי, רגל על רגל, לצפות. ראתי את השרירים בגבך נמתחים ומתרפים כשאתה דופק בפטיש קלות כדי לסמן את החור, ואמר מתחיל לקדוח. אהבתי לצפות בתנועותיך החלקות, המחושבות, כשאתה עובד במיומנות, יודע בדיוק כיצד להרכיב את שתי הטבעות הגדולות, הראשיות, לקיר.

לבסוף נשלמה המלאכה. שאבת מהשטיח את האבק שנשר מהקיר המסוייד, ואני הוספתי להתבונן בך. "בוא אלי", סימנתי לך, וניגשת מייד, ירדת על ברכיך מולי וטמנת את ראשך בין ברכי. נשקתי לקודקודך ברכות, והרמתי אלי את פניך: "תודה לךָ". חייכת, מרוצה.

"עכשיו נעשה ניסיון," אמרתי. קמתי על רגלי וסימנתי לך לקום. עמדנו זה מול זו, אתה עירום ואני לבושה. הרשיתי לך לפתוח כפתור בחולצתי, ולחשוף מעט את החזיה שלי. שלחת אצבע מהססת אל שדי, ואני התרתי לך נגיעה קלה – ואז אמרתי, "די." הלכת אל הקיר ואני אחריך, מחזיקה בידי חגורה. "היצמד לקיר עם הגב", אמרתי, ועשית כדברי. "הרם ידיים." הרמת את ידיך, פרושות מעט באלכסון מעל ראשך. ניגשתי אליך והקלקתי את טבעות המתכת של אזיקיך אל הטבעות שעל הקיר. חגרתי למותניך החשופים את חגורת העור, וחיברתי שרשרת ארוכה לאבזם. כמה אתה יפה… נשקתי שוב לשפתיך, מוצת בכוח את לשונך: "סאב שלי מתוק…"

אחזתי בשרשרת בידי והתרחקתי. התיישבתי שוב על הכיסא מולך. כך ראיתי אותך: ידיך מחוברות לקיר בטבעות ברזל; עירום, ורק חגורת-עור שחורה למותניך. וממך אלי נמתחת שרשרת ברזל דקה וחזקה. משכתי בה קלות. גופך נמתח אלי, ואתה כמו ניסית לצעוד צעד קדימה, אך הטבעות ריסנו אותך אל הקיר.

חייכת במבוכה. הזין שלך הזדקף. מתוק שלי…

ניגשתי אליך ושיחררתי את ידיך מהטבעות. התחבקנו.

"עכשיו נמשיך," אמרתי. יש עוד הרבה עבודה.

לאחר מספר דקות את צועד צעד לעברי. "מה", אני אומרת, עיני בספרי. "רוצֶה להיות לידך", אתה אומר. אני מפנה מבטי אליך, בוחנת אותך: "לא ככה", אני אומרת. אתה מתפשט מיד, חולצה, מכנסים, תחתונים, בועט את נעליך לפינת החדר. "עכשיו?" אתה שואל, זינך רוטט. "לא ככה", אני אומרת, וחוזרת לקרוא.

אתה נעלם לחדר השינה וחוזר כעבור כמה דקות. אתה רוכן על ברכיך לרגלי הספה ומניח על הרצפה, לידי, שוט; כיסוי עיניים; את כל השרשראות שלנו; חפיסת קונדומים. על צווארך קולר חום, הדוק. על פרקי ידיך וקרסוליך אזיקי עור. אתה נעמד זקוף מולי, מראה לי את כולך, עטור באזיקים. אני ממשיכה לקרוא.

אני מרגישה את הציפיה שלך נושבת לעברי. אתה עומד ליד הספה עליה אני שוכבת. עירום, ענוד אזיקים, על הרצפה שוט ושרשראות. כנגד רצוני אני מתחילה לחייך; אני נועצת מבט במילים שבספר, ובעצלתיים מרימה כף-רגל אחת, מסירה בעזרת הבהונות את הגרב מהרגל השניה. אתה מבחין בכך ומזנק למרגלות הספה. הידך הרכה והחמה אתה אוסף את כפות רגלי ומסיר מעליהן את הגרביים. ביד רכה, באיטיות, אתה מתחיל לעסות את כריות כף-רגלי. אני אוספת אותה חזרה: "לא ככה", אני אומרת. אני מניחה את כפות רגלי על הספה, מביטה בך במבט נוקב.

אתה לא בטוח מה עליך לעשות. אני מזכירה לך: "תרתיח מיים." חיוך עולה על פניך, ואתה מזנק למטבח. אני ממשיכה לקרוא. כעבור מספר דקות אתה שב, בידך קערה עם מים פושרים, סבון ומגבת.

"את מוכנה לשבת, דומית שלי?" אתה שואל, ומניח את הקערה על הרצפה. "לא", אני אומרת, מבלי להסיר את מבטי מהספר. אתה עוצר רגע, ואז הולך שוב, וחוזר עם מגבת נוספת, גדולה. בעדינות את המרים את רגלי ופורש את המגבת על הספה. אתה מביא את הקערה סמוך לכפות רגלי, ומשתופף על ברכיך למרגלות הספה.

אנקה קטנה נפלטת מפי כשאני חשה את הים החמימים וידיך הרכות על רגלי. לאט, ביסודיות, אתה מסבן את כפות-רגלי ומעסה אותן תוך כדי. גופי מתרפה, ואני עוצמת עיני. לאחר דקות ארוכות של עונג אתה מספיג את כפות-רגלי במגבת ומייבש אותן. עדיין על ברכיך, באותו המקום, אתה מעסה את רגלי ומביט אלי. עיני עצומות מאחורי הספר, ואני נושמת בכבדות. אתה לוקח את בהונותי לפיך ומתחיל למצוץ. אני פוקחת את עיני ומביטה בך, מחייכת. עיניך נדלקות בשמחה, ואתה
מוצץ את בהונותי בעדינות בתוך פיך הלוהט, לשונך מלקקת ומדגדגת בכף-רגלי.

לבסוף, אני מושכת את רגלי ממך, אחרי שאני מנגבת אותן היטב בפרצופך. אתה מחזיר את הקערה והמגבות למקום, וחוזר לסלון. שוב, עומד מולי. "רוצֶה להיות לידך", אתה אומר, עיקש. אני ממשיכה לקרוא, אבל זזה קצת הצידה על הספה. מושיטה לך יד: בוא אלי… אתה נשכב על הספה לצידי, מתכדרר, גבך אלי. אני נצמדת אליך, מחבקת אותך מאחור, מנשקת את עורפך. מתוק שלי…

עכשיו אתה לידי. "מרוצֶה?" אני נושפת לתוך עורפך. "כן…" אתה אומר בטון מתפנק, ומתכדרר עוד לתוך גופי, לתוך חיבוקי. אני מניחה את לחיי על גבך. יד אחת עוטפת אותך; בידי השניה, הפנויה, אני מרימה את הספר. אני ממשיכה לקרוא.

כאב שלי, החכֵּם. שקט הייה ורך.
דרשת רדת ערב – הוא יורד ובא.
אפלוליות סתומה עוטפת את הכרך:
שלווה לאחדים, ליתר – דאבה.

הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תליין אכזר, נרכן;
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. ראה: שנים מתות נוטות
על מרפסות מרום, שמלות-אתמול עוטות,
ונוחם מחייך מתוך המיים גח;

חמה גוססת תחת גשר תרדם;
כשובל של תכריך ארוך, לפאת מזרח -
הקשב, אהוב, הקשב – ליל נועם מתקדם.

מאת: שארל בודלר.

תרגם מצרפתית דורי מנור.

מה ששבר לי את הלב בשיר הזה הוא אמצעי ספרותי יפה הקרוי "גלישה". "גלישה" מופיעה בשיר כאשר המשפט והשורה אינם תואמים. כלומר, המשפט ממשיך את דרכו בשורה הבאה, או בבית הבא. בסוגי שירה אשר אינם מהדרים את הצורה, והקצב, המשקל והחריזה חופשיים, קשה יותר למצוא גלישה. אבל הגלישה יכולה להיות משמעותית ביותר ככל שהצורה השירית מהודקת יותר.

השיר הזה הוא סונטה. סונטה נכתבת לפי כללים מאוד ברורים ומאוד נוקשים: שני בתים ראשונים בני ארבע שורות כל אחד, שני בתים אחרונים בני שלוש שורות. לגבי החריזה קיימות מסורות שונות. ספציפית, כאן החריזה היא כמו בסונטה השייקספירית (בהנחה שהמתרגם המוכשר שימר, בנוסף למקצב, לרעיון וליופי, גם את הצורה). ומכיוון שהשיר הוא סונטה, לגלישה יש משמעות. הגלישה שוברת את התבנית השירית ובכך מדגישה את הטקסט המסוים בו היא מופיעה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. …"

בודלר גולש לא רק משורה אחת אל זו שאחריה, אלא מהבית השני לשלישי, ויותר מכך: מחצייה הראשון של הסונטה אל חצייה השני. לו הייתה מופיעה נקודה בסוף הבית השני: "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן." – האם היתה משתנה המשמעות של הטקסט? בעיניי, לא. הדובר אוסף, חובק אליו את כאבו (האם יש תרגום טוב יותר ל-"embraces", המילה אליה אני מתכוונת?), ומתרחק ממי שמחצינים את כאביהם ומתמכרים לתענוגות-גוף חיצוניים. מה נותנת הגלישה אל המילים "הרחק מהם."? מבחינתי הגלישה הזו מדגישה את הניכור שמצייר הדובר בינו לבין האחרים בעולם.

הקצב והטון הדיבורי של הסונטה גורמים לה להישמע בתוכי כאילו ערן צור מדקלם אותה: בחיתוך דיבור מדוייק, מודגש מדי, בשפתיים שנפשקות מעל וורידי-מאמץ המתבלטים על צווארו, בליווי בס שמעלה את המתח בשרירים ובטון שמשלב היתממות, עלבון ותוכחה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם."

"בטי תראי, שם בפינה יש כלבה שחורה, היא נושכת אותי, תהרגי אותה בבקשה."

בי"ב, מסירה לראשונה את העטיפה מהאלבום "עיוור בלב ים" של כרמלה גרוס ואגנר, לא ידעתי מה תצפון עבורי רצועה שמונה, שבה בחור נשלט על ידי אחת וכמה להישלט על ידי אחרת. מאז השיר נשחק כל כך בהופעות שצור הפסיק לבצע אותו, גם לא בהדרנים, אבל תמיד הדהימה אותי כמות הגברים משופשפי-הזקן שדיקלמו אותו באדיקות, כולל את החדרת המקל האדום של מנקה-האסלה לישבן.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם." כדי להיות עם הכאב לגמרי, עד הסוף, צריך להתרחק. מסביב אנשים טובים אינם מאפשרים לכאוב, לא כפי אוות-נפשך. שומרים עליך. אצל בודלר הוא מתרחק מהצביעות, שמקדשת כאבים מסוג מסויים אבל כופרת באחרים. בשבילי, ההתרחקות היא כדי לאפשר לכאב להתקיים. "כאב שלי, החכם. שקט הייה ורך." כל עוד רואים אותנו, הייה רך, אל תראה עד כמה אתה עוצמתי. המתן רגע, חכה איתי ללילה, חכה שנהיה לבד, ורק אז תן לעצמך ביטוי. ממילא אותו אספסוף אינו שווה את הביטוי שלך; הם לא יעריכו, הם לא יבינו, הם ינכסו אותך לעצמם או ינסו לסרס אותך. אנחנו יחד מאהבים זה לזה, הלילה הוא זמננו.

1. אני יודע, אהובות: עכשיו נושר שערי בשל חיי הפרואים, עלי לשכב על אבנים. אתן רואות אותי שותה את השֵׁכָר הזול, אני יוצא עָרֹם ברוח.

2. אבל היה זמן, אהובות, כשהייתי נקי.

3. אשה היתה לי, חזקה ממני, כמו שעשב חזק מן השור: מתרומם מחדש.

4. היא ראתני שהייתי רע, ואהבה אותי.

5. היא לא שאלה לאן הלכה הדרך שהיתה דרכה, אולי הלכה לאיבוד. כשנתנה לי את גופה אמרה: זה הכל. וגופה היה לגופי.

6. עכשיו איננה עוד בשום מקום, נעלמה כמו ענן שהמטיר, נתי לה ללכת ונשרה לאיבוד, כי זו היתה דרכה.

7. אבל בלילה, לעיתים, כשאתן רואות אותי שותה, אני רואה את פניה, חיוורות ברוח, חזקות ומופנות כלפי, ואני משתחווה ברוח.

מאת ברטולד ברכט.

תרגם מגרמנית: ה. בנימין (כנראה בנימין הרשב, הוא הרושובסקי).

על זה שאת, יקירתי, החצופה בבנות-זנונים,
ומחפשת לך דפיקה בכל פִּנָּה מן הפִּנוֹת,
על זה שצמד ירכַיךְ בלי בושה מְזֻמָּנוֹת
ובעד הלחם הנפרש כל חסדַיִךְ נתונים,

על זה ששני פִּלְחֵי שֵׁתֵך תמיד תמיד רעבתנים
לזיונים כדרך טבע, ובעת אין נִתָּנוֹת
אותן ביצי הנואפים המְדֻלְדָּלִים, המְזֻיָּנוֹת,
תבני לך זין מאכותי, ביד לשׂבוע זיונים -

כל זה אינו אלא כבוד. כבוד הוא וגבורה
להיות חמה, חסרת-בושה, תַּאַוְתָנִית וּמְגָרָה,
להיות זונה ובית-זונות לכל עובר ושב.

כל זה הריהו מטבעך, ואָנֹכִי מַחְלָן-סַלְחָן;
אבל לפתוח אחוריך לסוֹדֵם-הופך-שֻלְחָן -
הָהּ, בחיי! שֶׁכֹּה אחיה! זה מעשה נתעב…

מאת אטיין ז'ודל.

תרגם מצרפתית עמינדב דיקמן .