לא במקום

אני תולה כביסה. זו המכונה המי-יודע כמה. מאז שעברנו לגור יחד נהיינו מגדריים – הוא קודח בקירות, אני מכבסת-תולה.
בשקית האטבים אני מגלה כמה אטבים קטנים יותר, עשויים עץ.
"מותק, למה האטבים האלה?"
"זה בשביל הפטמות שלך, אהובתי."
ניסוי כלים קצר שאני עושה על עצמי מסתיים בזעקות-שבר והרחקה מהירה של האטבים מסביבתי.
"לא נורא, מותק, כשאני אשים אותם עליך את תהני מזה."
ואחרי רגע:
"איפה מצאת אותם? הם היו אמורים להיות בחדר השינה."
"הם היו בשקית של אטבי הכביסה", אני אומרת.
"מוזר", הוא אומר.
באמת מוזר. אטבי כביסה בשקית של אטבי הכביסה? ולא ליד המיטה בחדר השינה? באמת, מוזר מאוד.