שיר של אור
אין גלוי כסכנה.
ואין גלוי מולה כמו פָּנַיִךְ.
כל הנשמה, בתי, תבוא עד סַכִּינָהּ.
וצר נשבע: אהיה לך סכינַיִךְ.
אבל אשרֵי רואֵךְ, יקר נישא ראשֵךְ,
בְּבֵית הסכנות, בְּבֵית האֵבֶל.
בְּצַעַק אִבַּדְתִּיך וּבְצַהַל אֲמֻשֵּׁךְ,
אֵתַע בך כְּעִוֵר על פי הנבֶל.
יפה בתי בסכיניה,
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה באהבה.
כי פארוה לפי חרב,
בפחד יום ופחד ערב,
כמו לגיל ולראוה.
אך גם בקום צחוקך מנוער,
בעגילים וצליל צמיד,
וגם עת קומתך תִּנוע,
בתוך שפעת שמות ותאר,
הלא תמיד, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קנו,
בתי, בתי,
יוצא לבך אל סכינו,
בתי, בתי.
את מחשבה קִצֵּךְ. רק שמו אינך קוראה,
והוא ניבט קרוב. והוא איתן קבוע.
כדיוקן המלכות על פני האגורה,
בכל תָּגֵי חייך הוא טבוע.
חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים.
הכל גלוי! הכל! קרעת את כל קוריך!
בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין!
כסכינים יבריקו נעוריך!
יפה בתי בסכיניה
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה ביום חתן.
כמול הראי בזוהר ערב
כן ראיתיה מול החרב,
בזיו עיניה וחֶטְאַן.
וגם בקום בכייך מנוער
ואת חונקה לבל יגיד
את שיבוא ואין למנוע,
את המכונה בשם ותואר – -
הלא גם אז, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קינו,
בִּתִּי, בִּתִּי,
יוצא ליבֵּךְ אל סכינו,
בִּתִּי, בִּתִּי.
מאת נתן אלתרמן.
