האהבה הראשונה שלי

אוהדי, אמרו לי שקראתי לו. אוהדי, תחזור.

בפעוטון במושב היה לי חבר, אוהדי. אמא שלי מספרת שהוא היה ילד עם שיער שטני ועיניים חומות: "ואבא שלו היה איש כל-כך נחמד, כזה חבר'מן, הוא צחק כשאמרתי לו שאני פוחדת שתהיי לבד בהסעה, הוא הרגיע אותי ואמר שכל הילדים זה ככה וזה בסדר."

לא זוכרת מה עשינו יחד. לא זוכרת אותו בעצם, בכלל. הוא גם לא מופיע בתמונת סוף השנה, כי באמצע השנה המשפחה שלו עברה לאשדוד. ועל זה מספרים לי שבכיתי המון, אוהדי, אוהדי תחזור.

האהבה הראשונה שלי (כנראה) עזב אותי ועבר לגור בעיר אחרת. מעניין מה זה אומר על ההמשך.

הבתול

בסוף הדייט הראשון שלנו הוא הסתכל לי בעיניים במבט עמוק, חייך חיוך נרגש, לקח נשימה עמוקה ונתן לי נשיקה על הלחי.

בסוף הדייט השני הזזתי במהירות את הלחי והנשיקה שהוא נתן לי נגעה בשפתי. הוא אמר, "סליחה", ואני חייכתי ואמרתי, "שטויות".

בסוף הדייט השלישי הזמנתי את עצמי אליו לדירה לשמוע תקליטים, והכרחתי אותו להראות לי את אתרי הפורנו החביבים עליו. כשנשכבתי עליו בלי חולצה ונתתי לו לשחק לי בציצים, הוא אמר לי בעצב, "אין לי קונדום". סלחתי לו; הרשיתי לו להמשיך לשחק לי בציצים, ואפילו לפתוח לי את הריצ'רץ' של המכנסיים. הוא ליטף את הכוס שלי דרך תחתוני התחרה ואמר, שהוא תמיד תהה איך זה מרגיש. שאלתי, "מה, כשמלטפים לך את הכוס?" והוא ענה, "לא, לגעת בתחתוני תחרה," ומייד במבט שלו ראיתי שהוא התחרט על מה שהוא אמר.

בדייט הרביעי משכתי אותו לתוך השמיכות של מיטתי הירושלמית, ועוד לפני שהסיר את תחתוניו לחש לי באושר, "יש לי קונדומים, הבאתי." *
* הערה על קונדומים: "דורקס" הם הכי יקרים, ואני מוצאת שהם טיפה יותר קטנים מקונדומים של חברות אחרות, ויש הרבה גברים שהם לוחצים להם, גם כאלה עם זין ממוצע בהחלט. מסקנה: גברים מוכנים לשלם בשביל שיוכלו להגיד, "נראה לי שהקונדום הזה קטן עלי".
"אני רוצה שאת תלבישי לי את הקונדום," הוא אמר באסרטיביות, ואני עשיתי את המוטל עלי, רק שנזדיין כבר, לעזאזל. ודווקא היה נחמד, ואפילו לא נגמר מהר מדי. והוא מהר מאוד ובשמחה גילה איפה הדגדגן ואיך משתמשים בו (הוא ידע שתיאורטית יש דבר כזה).
ובסוף הוא אמר לי תודה. תודה! איזה מתוק.
"את יודעת," הוא המתיק סוד על אזני, "עד עכשיו הייתי בתול." המהמתי.

כאילו, דה.

לפעמים

לפעמים אני חיה ואני לא חשובה יותר. אז עדיף שאני מתה.  אני לא חשובה כשאני לא עושה כלום.  הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על בנאדם זה שהוא "בסדר". בסדר הוא בנאדם שלא שנוי במחלוקת.  אדם שאינו שנוי במחלוקת לא עושה שום דבר משמעותי. מי שלא עושה שום דבר משמעותי כמוהו כמת.

בשביל להחשב קיימים, לא די בעצם קיומינו? הרי להכל יש מטרה. אז למעשה כל אחד עוש המשהו משמעותי, גם אם זה לא נראה לעין.  הפעילות הכי גדולה ויפה ומוצלחת יכולה להיות שווה לתחת, ואני הרי יודעת את זה.

תיקון: בנאדם שאומרים עליו שהוא "בסדר" צריך להעלב כי לא מעריכים את קיומו הממשי. הוא משמעותי ברגע שהוא קיים. הוא מת רק כשהוא מת.

אנשים שחיים והם בעצמם מתים הם אנשים שלא הבינו את משימתם כראוי.  אלה אנשים שטועים והורסים לכולו. במקומם באים אחרים שמתקנים.  חבל שגם כאלה קיימים, אבל אולי הם נועדו כדי ללמד את העושים.  כולנו צריכים לנצל את השהות שלנו פה למלא את משימתינו על הצד הטוב ביותר.

חייבים לזכור: לכל אדם יש זכות קיום באשר הוא . לאף אחד אין זכות לקחת חיים של אף אחד אחר  אפילו לא למדינה.  אפילו לא אם הוא הרג אחרים.  את הטעות שהוא עשה לאחרים, אפילו לחברינו הטובים, אסור שאנחנו נעשה.  הוא כאן כדי שנלמד להיות טובים יותר, טובים יותר.  והלימוד הוא לפעמים בדרכים אכזריות כי היינו קטנים וטפשים, מצער אבל רק זה כנראה יעזור.

הלימוד הוא הזכרות במה אשנחנו יודעים כבר. לפעמים הזכרון קבור כל כך עמוק שאנחנו נאלצים לסבול ולכאוב כדי לדעתו מחדש.

כמה מימדים יש? אינסוף. כמה ידועים לנו? ככל שמתיר לנו דמיונינו. איזה הם? אלו שאנו מחליטים לשתף בהם אחרים. או כולם. האם החיים הם פונקציה? כן. לא-פונקציה הם רק השלמות והאפס, או טעות. החיים אינם טעות אלא נובעים ממנה. פונקציה נובעת מלא-פונקציה כמו שמינוס ופלוס חסרי משמעות אחד בלי השני.  האם המהות שמסתתרת מאחורי נוסחאות מתימטיות היא החיים? כן. ואם כן, למה אסור לנמקם? יש הסבר בהמשך.  

אפס לחלק לאפס לחלק לאפס לחלק לאפס לחלק

יפה ביתי בסכיניה

זהו קדימון לטקסט שאני מכינה את כתיבתו בתוכי כבר תקופה.
הוא יהיה ניתוח מזווית בדס"מית של השיר "שיר של אור", מתוך המחזור "שמחת עניים" לנתן אלתרמן.
למי שרוצה להשתתף באופן פעילו בניתוח הספרותי, אפשר לקרוא את השיר כאן.

כל רגש או מחשבה שמתעוררים בעקבות הקריאה מעניינים אותי.

ובינתיים – תמונה להתרשמות…

לא במקום

אני תולה כביסה. זו המכונה המי-יודע כמה. מאז שעברנו לגור יחד נהיינו מגדריים – הוא קודח בקירות, אני מכבסת-תולה.
בשקית האטבים אני מגלה כמה אטבים קטנים יותר, עשויים עץ.
"מותק, למה האטבים האלה?"
"זה בשביל הפטמות שלך, אהובתי."
ניסוי כלים קצר שאני עושה על עצמי מסתיים בזעקות-שבר והרחקה מהירה של האטבים מסביבתי.
"לא נורא, מותק, כשאני אשים אותם עליך את תהני מזה."
ואחרי רגע:
"איפה מצאת אותם? הם היו אמורים להיות בחדר השינה."
"הם היו בשקית של אטבי הכביסה", אני אומרת.
"מוזר", הוא אומר.
באמת מוזר. אטבי כביסה בשקית של אטבי הכביסה? ולא ליד המיטה בחדר השינה? באמת, מוזר מאוד.

שיפוצים

הלכנו יחד לחנות של חומרי בנין וקנינו טבעות ברזל, ברגים ארוכים במיוחד ודיבלים.

כשהגענו הביתה הוריתי לך להתפשט.

ביקשתי ממך להביא את כל הציוד שנצטרך – סרט מדידה, מקדחה, עיפרון סימון… בנתיים ישבתי בבגדי על הספה.

זזת בנחת, מביא מהמטבח וממרפסת-השירות את כל מה שנראה היה שנזדקק לו, עורם הכל על השולחן הקטן בסלון. הנחתי כרית גדולה על הרצפה וסימנתי לך להתיישב עליה. עירום, זקוף, מביט בי. התחלתי לפסוע בחדר, עיפרון הסימון בידי, מסמנת נקודות ואיקסים קטנים על הקירות.

לבסוף ניגשתי אליך וכרכתי על ידיך את אזיקי העור. הסתכלתי בי בתודה, ואני גחנתי אליך ונשקתי על שפתיך. "עכשיו קום, נתחיל כאן" אמרתי, ובאת אחרי, עירום, אוחז במקדחה ביד אחת ובשקית הברגים ביד השניה. הצבעתי על שני איקסים שסימנתי על הקיר: "את הטבעות לכאן."

חיברת את המקדחה לחשמל וקירבת אליך כיסא, להניח עליו את הדברים. "רק רגע", אמרתי, ונתתי לך סימן. עזבת הכל, הנחת ידיך על הקיר, והפנית אלי את ישבנך. "רגע, לפני שמתחילים"" אמרתי, ובכף-ידי הפרושה הכיתי בלחיי-ישבנך שלוש פעמים, בחיבה אין-קץ, נהנית מצליל כף-ידי על גופך החשוף. "תודה", לחשת, ואני התרחקתי.

הבאתי כיסא והתיישבתי, רגל על רגל, לצפות. ראתי את השרירים בגבך נמתחים ומתרפים כשאתה דופק בפטיש קלות כדי לסמן את החור, ואמר מתחיל לקדוח. אהבתי לצפות בתנועותיך החלקות, המחושבות, כשאתה עובד במיומנות, יודע בדיוק כיצד להרכיב את שתי הטבעות הגדולות, הראשיות, לקיר.

לבסוף נשלמה המלאכה. שאבת מהשטיח את האבק שנשר מהקיר המסוייד, ואני הוספתי להתבונן בך. "בוא אלי", סימנתי לך, וניגשת מייד, ירדת על ברכיך מולי וטמנת את ראשך בין ברכי. נשקתי לקודקודך ברכות, והרמתי אלי את פניך: "תודה לךָ". חייכת, מרוצה.

"עכשיו נעשה ניסיון," אמרתי. קמתי על רגלי וסימנתי לך לקום. עמדנו זה מול זו, אתה עירום ואני לבושה. הרשיתי לך לפתוח כפתור בחולצתי, ולחשוף מעט את החזיה שלי. שלחת אצבע מהססת אל שדי, ואני התרתי לך נגיעה קלה – ואז אמרתי, "די." הלכת אל הקיר ואני אחריך, מחזיקה בידי חגורה. "היצמד לקיר עם הגב", אמרתי, ועשית כדברי. "הרם ידיים." הרמת את ידיך, פרושות מעט באלכסון מעל ראשך. ניגשתי אליך והקלקתי את טבעות המתכת של אזיקיך אל הטבעות שעל הקיר. חגרתי למותניך החשופים את חגורת העור, וחיברתי שרשרת ארוכה לאבזם. כמה אתה יפה… נשקתי שוב לשפתיך, מוצת בכוח את לשונך: "סאב שלי מתוק…"

אחזתי בשרשרת בידי והתרחקתי. התיישבתי שוב על הכיסא מולך. כך ראיתי אותך: ידיך מחוברות לקיר בטבעות ברזל; עירום, ורק חגורת-עור שחורה למותניך. וממך אלי נמתחת שרשרת ברזל דקה וחזקה. משכתי בה קלות. גופך נמתח אלי, ואתה כמו ניסית לצעוד צעד קדימה, אך הטבעות ריסנו אותך אל הקיר.

חייכת במבוכה. הזין שלך הזדקף. מתוק שלי…

ניגשתי אליך ושיחררתי את ידיך מהטבעות. התחבקנו.

"עכשיו נמשיך," אמרתי. יש עוד הרבה עבודה.

אני קוראת

אנחנו בבית. אני שוכבת על הספה, קוראת ספר. אתה מסתובב, חסר מנוחה. יושב מול המחשב, קם. מכין משהו לשתות, חוזר. מקפל כביסה. מסדר את המיטה. פורע את הכרים בסלון. מזיז את השולחן.
"די," אני אומרת. אתה קופא באמצע החדר. אני ממשיכה לקרוא.

 

לאחר מספר דקות את צועד צעד לעברי. "מה", אני אומרת, עיני בספרי. "רוצֶה להיות לידך", אתה אומר. אני מפנה מבטי אליך, בוחנת אותך: "לא ככה", אני אומרת. אתה מתפשט מיד, חולצה, מכנסים, תחתונים, בועט את נעליך לפינת החדר. "עכשיו?" אתה שואל, זינך רוטט. "לא ככה", אני אומרת, וחוזרת לקרוא.

 

אתה נעלם לחדר השינה וחוזר כעבור כמה דקות. אתה רוכן על ברכיך לרגלי הספה ומניח על הרצפה, לידי, שוט; כיסוי עיניים; את כל השרשראות שלנו; חפיסת קונדומים. על צווארך קולר חום, הדוק. על פרקי ידיך וקרסוליך אזיקי עור. אתה נעמד זקוף מולי, מראה לי את כולך, עטור באזיקים. אני ממשיכה לקרוא.

 

אני מרגישה את הציפיה שלך נושבת לעברי. אתה עומד ליד הספה עליה אני שוכבת. עירום, ענוד אזיקים, על הרצפה שוט ושרשראות. כנגד רצוני אני מתחילה לחייך; אני נועצת מבט במילים שבספר, ובעצלתיים מרימה כף-רגל אחת, מסירה בעזרת הבהונות את הגרב מהרגל השניה. אתה מבחין בכך ומזנק למרגלות הספה. הידך הרכה והחמה אתה אוסף את כפות רגלי ומסיר מעליהן את הגרביים. ביד רכה, באיטיות, אתה מתחיל לעסות את כריות כף-רגלי. אני אוספת אותה חזרה: "לא ככה", אני אומרת. אני מניחה את כפות רגלי על הספה, מביטה בך במבט נוקב.

 

אתה לא בטוח מה עליך לעשות. אני מזכירה לך: "תרתיח מיים." חיוך עולה על פניך, ואתה מזנק למטבח. אני ממשיכה לקרוא. כעבור מספר דקות אתה שב, בידך קערה עם מים פושרים, סבון ומגבת.

 

"את מוכנה לשבת, דומית שלי?" אתה שואל, ומניח את הקערה על הרצפה. "לא", אני אומרת, מבלי להסיר את מבטי מהספר. אתה עוצר רגע, ואז הולך שוב, וחוזר עם מגבת נוספת, גדולה. בעדינות את המרים את רגלי ופורש את המגבת על הספה. אתה מביא את הקערה סמוך לכפות רגלי, ומשתופף על ברכיך למרגלות הספה.

 

אנקה קטנה נפלטת מפי כשאני חשה את הים החמימים וידיך הרכות על רגלי. לאט, ביסודיות, אתה מסבן את כפות-רגלי ומעסה אותן תוך כדי. גופי מתרפה, ואני עוצמת עיני. לאחר דקות ארוכות של עונג אתה מספיג את כפות-רגלי במגבת ומייבש אותן. עדיין על ברכיך, באותו המקום, אתה מעסה את רגלי ומביט אלי. עיני עצומות מאחורי הספר, ואני נושמת בכבדות. אתה לוקח את בהונותי לפיך ומתחיל למצוץ. אני פוקחת את עיני ומביטה בך, מחייכת. עיניך נדלקות בשמחה, ואתה
מוצץ את בהונותי בעדינות בתוך פיך הלוהט, לשונך מלקקת ומדגדגת בכף-רגלי.

 

לבסוף, אני מושכת את רגלי ממך, אחרי שאני מנגבת אותן היטב בפרצופך. אתה מחזיר את הקערה והמגבות למקום, וחוזר לסלון. שוב, עומד מולי. "רוצֶה להיות לידך", אתה אומר, עיקש. אני ממשיכה לקרוא, אבל זזה קצת הצידה על הספה. מושיטה לך יד: בוא אלי… אתה נשכב על הספה לצידי, מתכדרר, גבך אלי. אני נצמדת אליך, מחבקת אותך מאחור, מנשקת את עורפך. מתוק שלי…

 

עכשיו אתה לידי. "מרוצֶה?" אני נושפת לתוך עורפך. "כן…" אתה אומר בטון מתפנק, ומתכדרר עוד לתוך גופי, לתוך חיבוקי. אני מניחה את לחיי על גבך. יד אחת עוטפת אותך; בידי השניה, הפנויה, אני מרימה את הספר. אני ממשיכה לקרוא.